פוסט טראומה, או בשמה המקצועי- הפרעת דחק פוסט טראומטית 
(Post-Traumatic Stress Disorder- PTSD) היא אחת מהפרעות החרדה המפורסמות, ובעלת ההיבטים החברתיים תרבותיים, לא פחות מאשר השפעתה האישית והפסיכולוגית על החולים.
בניגוד להפרעות אחרות, שלא תמיד ברור מה בדיוק גרם להן לפרוץ, ולמה דווקא עכשיו, הפרעה פוסט טראומטית מופיעה תמיד לאחר אירוע מובחן וברור (גם אם מדובר במספר אירועים או אירועים מתמשכים).
אירוע טראומטי הוא אירוע שבו האדם מרגיש שהוא או מישהו קרוב לו נמצא בסכנת חיים, או בסכנה לשלמותו הפיזית או הנפשית. האירוע הטראומטי יכול להיות משהו שקורה להרבה אנשים- כמו למשל אסון טבע, רעידת אדמה, מלחמה או צונאמי, הוא יכול להיות אישי כמו תאונת דרכים, והוא יכול להיות קשור לאנשים אחרים כמו שוד או אונס.
אצל רוב בני האדם, כאשר מתרחש אירוע טראומטי יש תגובה מסוימת של הגוף ושל הנפש- תגובה טבעית שנובעת ממערכות אבולוציוניות (fight or flight) וממערכות פסיכולוגיות. לאחר תקופה מסוימת, ההשפעה של האירוע יורדת, והוא הופך להיות לזיכרון- גם אם לא נעים- אבל רק זיכרון. מסיבה כלשהי, אצל אנשים אחרים השפעת האירוע לא יורדת. הגוף ממשיך להגיב גם הרבה זמן אחרי האירוע. החוויה חייה ולא עוברת למדפי הזיכרון. זהו מצב של הפרעת דחק פוסט טראומטית.
סימפטומים ואבחון
על מנת לאבחן PTSD, צריך קודם כל לאתר את קיומו של אירוע טראומטי. בנוסף על כך, מופיעים סימפטומים המובחנים לשלוש קבוצות שונות:
- לפחות סימפטום אחד של חודרנות: האירוע חי כל הזמן בזיכרון, במחשבות ובתפיסה, חוזר בחלומות, תחושה שחיים שוב פעם את האירוע (גם ברמה של הזיות או פלאשבקים), תחושת לחץ פסיכולוגי עז כאשר נחשפים לגירויים פנימיים או חיצוניים שמזכירים את האירוע, ותגובותיות יתר לגירויים כאלה.
- לפחות שלושה סימפטומים של הימנעות: ניסיון להימנע ממחשבות, תחושת או שיחות שמזכירות את האירוע, ניסיון להימנע מפעילות, מקומות או אנשים שמזכירים את האירוע, חוסר יכולת להיזכר באלמנטים משמעותיים של הטראומה, ירידה בעניין ובהשתתפות בפעילויות, תחושת ריחוק מאנשים אחרים, טווח רגשי מוגבל, תחושה של עתיד מוגבל.
- לפחות שני סימפטומים של עוררות יתר: קושי בהרדמות או יקיצות מרובות, עצבנות או התקפי זעם, קשיים ריכוז, תגובות קיצוניות.
PTSD תאובחן כאשר הסימפטומים הנ"ל נמשכים לתקופה ארוכה מחודש ימים (לפני זה מאבחנים הפרעת דחק אקוטית), וכאשר הם גורמים לפגיעה משמעותית בתפקוד בתחומי החיים השונים כמו תפקודים חברתיים, תעסוקתיים ומשפחתיים.
יש לציין, שלעיתים PTSD מופיעה באיחור, ולא מיד לאחר החשיפה לאירוע הטראומטי (delayed onset). נראה שתופעה זו נובעת משימוש במנגנוני הגנה של הדחקה והכחשה, שמאפשרים לאדם לא להתמודד עם הטראומה שחווה בזמן אמת, אך גורמים לסימפטומים קשים כאשר הם לא עובדים עוד.
טיפול פסיכיאטרי
הטיפול הפסיכיאטרי בהפרעת דחק פוסט טראומטית הוא בדרך כלל טיפול נלווה להתערבויות פסיכותרפויטיות שונות. מטרת הסל הטיפולי הוא להפוך את הטראומה מחוויה חייה אשר משפיעה על כל תפקודיו של האדם, לזיכרון שאינו מעורר תגובות רגשיות קיצוניות (באופן ספציפי- להעביר את הזיכרון מאזור רגשי במח- אמיגדלה, לאזור אינפורמטיבי במח- היפוקמפוס). הטיפול התרופתי בא למעשה כדי להקל את ההתמודדות של האדם, להפחית את רמת הסימפטומים, ולאפשר לו להגיע לטיפול ולעבוד על עיבוד החוויה הטראומטית שלו.
התרופות בהן נעשה שימוש ב-PTSD הן תרופות נוגדות חרדה, ולעיתים גם תרופות נוגדות דיכאון (על פי מצבו של החולה, והסימפטומים העיקריים שלו. פעמים רבות PTSD מלווה בתחושות דיספוריות עד כדי דיכאון מג'ורי) כמו תרופת פבוקסיל. אפשר להיעזר בטיפול התרופתי גם כדי להסדיר את השינה (כדורי הרגעה), וכדי להתמודד עם סימפטומים ספציפיים נוספים.
רוב הסובלים מהפרעות פוסט טראומטיות מקבלים את הטיפול במסגרת הקהילה. במקרים אחדים, יש צורך באשפוז, לעיתים בכפייה, במחלקה פסיכיאטרית, בעיקר כאשר התפקוד של החולה נפגע מאוד, או כאשר הוא מהווה סכנה לעצמו מתוך תחושת הייאוש (מחשבות וניסיונות אובדניים וכד').
