חומרים אופיאטים משמשים ברפואה בתור משככי כאבים חזקים ויעילים במיוחד. למעשה, מדובר בחומר אשר לרוב מופקים מצמח פרג האופיום, אותו צמח אשר ממנו מייצרים סמים כגון מורפיום, מורפין, הרואין, וכדומה.
השפעתם של חומרים אופיאטים על הגוף הינה ניכרת, והיא כוללת הפחתת כאבים באופן משמעותי, הרגעה כללית, טשטוש, תחושת התעלות, אופוריה, ועוד. עם זאת, גם כאשר מדובר בתרופות לצרכים רפואיים, הסכנה הגלומה בשימוש בחומרים אופיאטים בכל הנוגע להתפתחותה של תלות או התמכרות בחומר המדובר הינה ממשית ביותר. כמו כן, חומרים אלו מסוכנים בשימוש לטווח הארוך, והשפעתם על הגוף יכולה להיות מזיקה עד לכדי קטלנית.
השפעות ותסמינים הקשורים בחומרים אופיאטים
מעבר להיותם משככי כאבים מעולים לשימושים רפואיים, חומרים אופיאטים כוללים קשת רחבה ומורכבת של תסמינים והשפעות על הגוף:
- עייפות וטשטוש
- תחושת אופוריה והתעלות רוח
- דיכוי נשימתי
- בחילות והקאות
- עצירות
- התפתחות סבילות לתרופה
- התמכרות ותלות בתרופה
כאמור, הסכנה לתלות בתרופה הינה גבוהה והסיבה לכך נעוצה בשני מרכיבים: תחילה, השפעתה של התרופה על הגוף פוחתת ומתפתחת סבילות מסוימת לשימוש בה. כך, הצורך לחוש את אותה ההשפעה הראשונית דורש הגדלת מינון, דבר אשר מוביל לשימוש גובר וגובר בחומר האופיואידי. בנוסף לכך, הגוף מפתח תלות בתרופה על מנת להתמודד עם כאב או בשל הצורך להרגיש טוב תחת השפעותיה של התרופה. זאת לצד התפתחות הסבילות מוביל למצב של עלייה משמעותית במינון, התקצרות הזמנים שבין שימוש לשימוש, וכך ליצירת מצב גובר של התמכרות.
חשוב לציין כי תרופות ממשפחת האופיואידים אינו מיועדות לשימוש בטווח הקצר, וזאת מאחר והסכנות הטמונות בהן בנוגע להתמכרות וכן השפעותיהן הפיזיולוגיות הינן משמעותיות. כך למשל, במינון גבוה של התרופה ישנו חשש לדיכוי נשימתי אשר עלול, במקרים חמורים ביותר, אף להוביל למוות.
גמילה פיזיולוגית מחומרים אופיואידים
התמכרות לחומרים אופיואידים יכולה להיות במודע או שלא במודע.
במצב הראשון, אדם יכול למצוא עצמו מכור למשככי כאבים מבלי להבין כי הוא נמצא במצב התמכרותי. הסיבה לכך קשורה לצורך העולה וגובר בשימוש בתרופה, אשר לכאורה מנומק על ידי הסבר רציונלי – כאב ממשי אשר התרופה ניתנה בכדי להתמודד עמו. הבעייתיות היא, מעבר לצריכת התרופה בטווח הארוך והסכנות הגלומות בכך, כי התרופה עצמה מהווה פתרון אך בעיה חדשה תחתיו.
מצד אחד היא מקלה על השפעות הכאב משמעותית, מצד שני היא מייצרת מצב בו הגוף תלוי בתרופה בכדי להיות מסוגל להתמודד עם כאב. כך, כאשר חולפות השפעות התרופה, האדם המטופל עלול לחוש בכאבים משמעותיים אשר אינם נובעים מהבעיה המקורית כי אם מעצם דעיכת השפעת משככי הכאבים.
בין אם מדובר בהתמכרות מודעת או לא למשככי כאבים או חומרים אופיאטים, תהליך הגמילה הינו מורכב למדי. תחילה יש לבצע תהליך של גמילה פיזיולוגית, במילים אחרות – לנקות את שאריות הסם והשפעותיהן על הגוף. כל עוד הסם נוכח במחזור הדם, או השפעותיו ניכרות בגוף, לא ניתן יהא לאפשר גמילה נפשית משמעותית. מעבר לכך, הגוף עודנו זקוק לסם בכדי לתפקד, והמוח והנפש אינם פנויים להתמודד עם תהליך גמילה באופן רציונלי.
הבעיה עם גמילה פיזיולוגית הינה כי יש בה סכנה ממשית לחיי המטופל. השפעות החומרים האופיואידים כוללות צורך ממשי בסם, והגמילה מובילה למצבים של כאבים עזים, הזעות, בעיות נשימה במקרים חמורים, עוררות יתר, ועוד. השפעות אלו חמורות ביותר על הגוף, ולרוב האדם המכור אינו יכול להתמודד עמן ללא תמיכה חיצונית – בין אם בתצורת תרופה חלשה יותר באופן זמני, ובין אם בתצורת תהליך גמילה מזורז תחת הרדמה מלאה בבית חולים.
גמילה נפשית מחומרים אופיואידים
לאחר שתהליך הגמילה הפיזיולוגי נגמר, אפשר להתמודד עם הממד הנפשי והבעיות הטמונות בתהליך גמילה זה. האדם המכור אינו מעוניין להיגמל, והוא מרגיש צורך עז לשוב ולהשתמש במשככי כאבים – גם לאחר שהתלות הפיזיולוגית הופחתה ואף נפתרה. השפעות הסמים והתחושה הטובה הנוצרת בגינם קשות ביותר להתגברות ללא עזרה מקצועית.
בשלב זה, נכנס לתמונה גורם מקצועי מעולם רפואת הנפש – בין אם פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג או גורם פסיכיאטרי. תוך תהליך ארוך טווח, המטופל לומד להתמודד עם המצוקות, המועקות והבעיות אשר מובילות אותו למצוא פתרון בתרופה משככת כאבים או בחומר האופיואידי הספציפי. תהליך זה אינו פשוט, והוא כרוך בעבודה נפשית רצינית מצדו של המטופל, וכמובן ברצון ממשי להתגבר על התמכרותו ולהתמודד עם השדים הנפשיים שבו.
