פוביה מבעלי חיים היא לא פוביה העומדת בפני עצמה, אלא חלק מקבוצה של הפרעות פסיכיאטריות הנקראות פוביות ספציפיות. מדובר בסוג של הפרעת חרדה הנובעת כתוצאה מפחד לא מותאם מפני גורם מסוים, שלא מהווה איום משמעותי. במקרים מסוימים הפוביה מבעלי חיים באה לידי ביטוי בהתייחס לבעל חיים ספציפי, אך ישנם גם לא מעט בני אדם הנמלאים חרדה כשהם נחשפים לסוגים שונים של בעלי חיים.
פוביה מבעלי חיים נקראת בשפה המקצועית Zoophobia וישנם תתי סוגים של הפרעה זו, הנבדלים אלו מאלה בהתאם לסוג בעל החיים כלפיו מתפתחת הפוביה. מדובר למשל בפחד מפני חרקים (entomophobia), פחד מפני דבורים (apiphobia), פחד מפני עכבישים (arachnophobia), פחד מפני נחשים (ophidiophobia), פחד מפני ציפורים (ornithophobia) ועוד.
ככל הנראה פוביה מבעלי חיים היא הפוביה השכיחה ביותר בקרב ילדים, אך נראה כי גם בקרב מבוגרים מדובר בפוביה שכיחה יחסית. לפי ההערכות שיש בידינו כיום, למעלה מ-66 מיליון אמריקאים סובלים מפוביה מבעלי חיים שונים, יותר מכמות האנשים הסובלים מפחד מפני מקומות סגורים או פחד מגבהים.
מה הם הגורמים לפוביה מבעלי חיים?
לפי הגישה הפסיכודינמית, הפוביה מתפתחת כהגנה מפני חרדות הנוצרות עקב דחפים מודחקים של האיד. מאחר ומדובר בדחפים שלא פשוט להכיר בעצם קיומם, החרדה עוברת תהליך של התקה מהדחף עצמו אל מצב או אובייקט חיצוני כשבמקרה הזה, מדובר בבעלי חיים.
לפי הגישה הקוגניטיבית התנהגותית לעומת זאת, ניתן להסביר את הפוביה הספציפית לפי העקרונות של ההתניה הקלאסית. הכוונה היא לכך שגירוי ניטרלי התקשר למאורע טראומתי והפך לגירוי מותנה שמעורר תגובה מידית של חרדה ופחד משמעותיים. לאחר שהפוביה נרכשת, נוצרת הכללה למצבים או גירויים דומים. כמו כן לפי גישה זו ניתן לרכוש את הפוביה על ידי התניה עקיפה, כלומר שעצם הצפייה בתגובת פחד אצל אדם אחר, עלולה להוביל להתפתחות של פוביה.
קצרה היריעה מלהזכיר את כל התיאוריות הפסיכולוגיות המנסות להסביר את הגורמים לפוביה מבעלי חיים, אך על קצה המזלג חשוב להזכיר את הגישה הביולוגית. לפי הגישה הביולוגית, הסיכוי של אדם מן השורה לסבול מפוביות תלוי באישיות שלו, במזג שלו ובמשתנים גנטיים מסוימים. כך לדוגמה נמצא במחקר מפורסם כי כשליש מהילדים שהוגדרו בגיל שנתיים כביישנים וחששניים, פיתחו עד גיל שמונה פוביות ספציפיות וזאת לעומת חמישה אחוז מהילדים שלא הוגדרו כך.
מה הם התסמינים של פוביה מבעלי חיים?
התסמין המרכזי של פוביה מבעלי חיים הוא פחד מתמיד ומוגזם, המתעורר על רקע מצב ספציפי או הופעת אובייקט מסוים או עקב ציפייה להופעתו. החשיפה לגירוי גורמת לתגובת חרדה מידית. ההבדל בין החרדה המתעוררת לאחר חשיפה לגירוי לבין התקף פאניקה הוא שהפאניקה לא מופיעה בעקבות חשיפה לאובייקט חיצוני ברור.
התסמינים הפיזיולוגיים המאפיינים את החרדה המתעוררת בעקבות חשיפה לבעל החיים או מחשבה על בעל החיים במקרים החמורים ביותר הם סחרחורת, הזעה מוגברת, קוצר נשימה ואפילו פחד למות או פחד להשתגע. בדרך כלל אדם הסובל מפוביה מבעלי חיים ינסה להימנע מהמצוקה או מהמצב המפחיד עד כדי שיבוש של התפקוד היומיומי.
כאשר החרדה פוחתת, עקב ההימנעות המתמדת מבעלי החיים כלפיהם התפתחה הפוביה, ההתנהגות הפובית מתחזקת ומשתמרת.
כיצד מאבחנים פוביה מבעלי חיים?
בדומה ליתר ההפרעות הפסיכיאטריות, גם את הפוביה הספציפית מאבחנים בהתבסס על התמונה הקלינית. במדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות פסיכיאטריות מופיעים מספר קריטריונים הנחוצים לצורך אבחון ההפרעה להלן:
- פחד משמעותי וחסר פרופורציות מחשיפה לאובייקט מסוים או סיטואציה מסוימת או מציפייה לחשיפה לאובייקט או לסיטואציה מסוימת.
- החשיפה לגירוי הרלוונטי גורמת כמעט תמיד להתעוררות של חרדה ולעתים אף מובילה להתקף פניקה.
- קיימת הכרה בכך שהפחד לא הגיוני או מוקצן.
- החדרה הנגרמת מציפייה לחשיפה לגורם המאיים או מהחשיפה העצמה וההימנעות מהחשיפה מביאות לפגיעה תפקודית בתעסוקה, בשגרת החיים, בלימודים או בתפקוד החברתי או שבאופן כללי הן גורמות לתסכול רב.
- ישנה הימנעות מהאובייקט הגורם לחרדה.
- התקפי הפאניקה, ההימנעות והחרדה לא נובעים מהפרעה פסיכיאטרית אחרת כמו לדוגמה הפרעת חרדת נטישה או הפרעת דחק פוסט טראומטית למשל.
- הפחד הפובי נמשך יותר משישה חודשים.
כיצד מטפלים בפוביה מבעלי חיים?
ישנן מספר גישות פסיכולוגיות המשמשות לטיפול בפוביה מבעלי חיים כשבין היתר מדובר על הטיפול הפסיכיאטרי הכולל שימוש בתרופות הרגעה, הטיפול הפסיכודינמי הכולל ניסיונות להגיע לתובנות בנוגע למהות הקונפליקט ממנו התפתחה הפוביה והטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, הנחשב לטיפול היעיל ביותר בפוביות מסוגים שונים. במסגרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי נעשה שימוש במספר טכניקות כשבין היתר מדובר בהקהיה שיטתית, מודלינג, הצפה ועוד.
