כתבה מה-17.9.2008
מאת EMED:  WWW.EMED.CO.IL

מטרת המאמר הייתה לסקור את הדילמות בקבלת סטודנט הלוקה במגבלה גופנית, שעלולה להפריע ברכישת הכישורים הבסיסים החיוניים לתפקד כרופא, לבית ספר לרפואה.
 המחבר הראשון HDW, הוא בוגר בית ספר לרפואה, עיוור, פסיכיאטר המנהל קליניקה משגשגת מזה 25 שנים.
מספר לבטים מתעוררים בסוגייה זו: האם לבית הספר לרפואה משתלם להשקיע במעונות לסטודנט עיוור, האם קבלת סטודנט עם מגבלה גופנית באה על חשבון סטודנט בריא, והאם הסטודנט המוגבל יוכל לתפקד בצורה ההולמת את הסטנדרטים המקצועיים?

ב 1991-1992 פרסם האיגוד האמריקאי של הקולג'ים לרפואה רשימה של תחומי הכישורים החיוניים לסטודנט לרפואה. 5 התחומים היו: הסתכלות, תקשורת, מוטוריקה, התחום האינטלקטואלי והתחום ההתנהגותי-חברתי. מובן שרשימה זו מעוררת ויכוחים לגבי יכולתם של בעלי מוגבלות גופנית להשתלב בלימודי הרפואה. על פי גישה אחרת, ברפואה המודרנית אין חובה לדרוש בכל התמחות רפואית כישורים גופניים אופטימליים, כיוון שבהחלט ניתן להתמחות במקצוע שאינו מחייבם. במאמרים מאוחרים נטען כי יש ערך מוסף להכשרת רופאים בעלי מוגבלויות בין השאר כדי לתקן את ייצוג הנמוך מאד שיש למוגבלים בקרב העוסקים ברפואה.

המחבר העיוור סיים בית ספר לרפואה בארה"ב ב 1976, התמחה בפסיכיאטריה ועמד בדרישות בהן חוייבו מתמחים "בריאים". עם תום ההתמחות עבד כרופא בכיר בבית חולים אוניברסיטאי במחלקות שיקום ופסיכיאטריה ולימד סטודנטים לרפואה. בין 1982-1993 חי בווירג'יניה ופתח קליניקה פרטית משגשגת. ב 1993 הצטרף לקליניקה מולטידיסציפלנרית ואף נבחר להשתתף בוועד המנהל של המרפאה. הוא נבחר 8 שנים ברציפות כפסיכיאטר המועדף על פי משאל בין אחיות ועוסקים נוספים במקצוע הרפואה. ב 2005 עבר למרפאה חדשה בה הוא מפקח על עבודת מתמחים בפסיכיאטריה וסטודנטים לרפואה. תחת אחריותו נמצאים מעל 1200 מטופלים.

רופאים אחרים לא היססו להפנות אליו מטופלים. הוא עצמו לא התקשה לפרנס את משפחתו ולעמוד בעומס העבודה הרגיל. מעט מטופלים סירבו להיבדק ע"י רופא עיוור ואלו הופנו לשותפו במרפאה. מטופל שבעייתו חייבה בדיקה ויזואלית הופנה לרופא אחר. במשימות אחרות המחייבות ראייה כמו קריאת דוחות או תוצאות בדיקות נעזר הרופא העיוור באחות.
בחלק מהמקרים מטופלים דיווחו שנוח להם יותר להיפתח בפני הפסיכיאטר העיוור, כיוון שלא חשו שהרופא בוחן אותם במבטו. מטופלים שהיו עיוורים משך מספר שנים, העדיפו להיבדק ע"י הפסיכיאטר העיוור כיוון שחשבו שיבין טוב יותר את בעיותיהם. 

דוגמא זו משמשת את המחברים בטיעון כי מוגבלות פיזית אינה סיבה למנוע קבלת סטודנט לבית ספר לרפואה. לצורך זה נדרשים מורים בעלי שאר רוח. וכאן מצוטט פרופסור לאופתלמולוגיה מהרווארד שגרס: "נדרש דמיון, לא כושר הסתכלות, להיות רופא טוב"
 Hartman DW. Hartman CW. Reflections on the outcome of admitting a blind student into medical school. Am J Phys Med Rehabil 2008; 87:776-778

הערות העורך: במשחקים הפאראלימפיים אנו חוזים בהשתאות בביצועים של ספורטאים הלוקים במוגבלויות שונות. אצל חלק לא קטן, רמת הביצועים אינה נופלת ואף טובה יותר מזו של האדם ה"נורמלי" (אין הכוונה להשוות לספורטאי מקצועי). רק המחשבה על המאמץ, ההשקעה, המוטיבציה, הרצון, הכישרון והיכולת הבאים לידי ביטוי בהישגים המדהימים של ספורטאים אלו נותנת שמץ של מושג  על אופיים ועל הפוטנציאל החבוי בקרבם.
חישבו כעת על המאמץ הנדרש מסטודנט לרפואה עיוור, להשלים את שנות לימודיו, את ההתמחות ולנהל קליניקה משגשגת. אין שום ספק שמדובר ביכולת יוצאת דופן גם במושגים ובכלי המדידה של הסטודנטים ה"נורמליים". האם לא חבל שכישרון ומוטיבציה כזו יאבדו לעולם הרפואה רק בגלל מוגבלות פיזית???
החברה בה אנו חיים אינה פתוחה דיה לקבל את השונה ולהציע לו את כל ההזדמנויות וההפסד אינו רק של ה"מוגבל", ההפסד הוא בהחלט גם נחלת החברה ה"נורמלית".