תרופות נוגדות דיכאון

דיכאון הוא הפרעת מצב הרוח הנפוצה והמוכרת ביותר בתחום הפסיכיאטרי. דיכאון מאופיין בירידה משמעותית במצב הרוח, מחשבות שליליות ועצובות, לעיתים גם עם תכנים אובדניים, וחוסר רצון וחשק לעשות דברים, גם כאלה שבדרך כלל גורמים להנאה.

אנשים הסובלים מדיכאון מצמצמים את המגעים החברתיים שלהם, ולעיתים מצמצמים גם תפקודים יומיומיים אחרים, פשוט כי אין להם אנרגיה ומוטיבציה לעשות משהו. דפוסי השינה משתנים ונפגעים, כך האדם המדוכא עשוי לישון שעות רבות במשך היום ועדיין לחוש עייף כל הזמן, או שהוא בכלל לא מצליח להירדם או מתעורר כל הזמן.

גם דפוסי האכילה משתנים, ולעיתים זה מתבטא בתנודות קיצוניות במשקל. המחשבות האובדניות עלולות לעיתים להפוך למעשים, ולכן דיכאון הוא גם מחלה שאפשר למות ממנה.

טיפול תרופתי – בשביל מה?

כמעט כל אחד חווה תחושות דיכאוניות בימים מסוימים, ותחושות אלה טבעיות ונורמאלית. הבעיה מתחילה כאשר התחושות הללו עוצמתיות וכמעט ואין תחושות אחרות. כאשר יש פגיעה משמעותית ב"אני עצמי", כאשר האדם נמצא רוב הזמן במצוקה, וכאשר התפקוד שלו נפגע (ברמה התעסוקתית, החברתית, המשפחתית), יש מקום להתערבות טיפולית.

מומלץ לסובלים מדיכאון לפנות לטיפול פסיכולוגי, אך לעיתים טיפול תרופתי הוא הקו הטיפולי הראשון, משום שהוא מאפשר למטופלים לגייס מספיק אנרגיה כדי לטפל בעצמם.

הטיפול התרופתי בדיכאון מקובל כיום, וגם הסטיגמה המשויכת לטיפול פסיכיאטרי אינה מקיפה אותו כמעט. גם רופאי משפחה רושמים תרופות נגד דיכאון, אפילו במצבים קלים יחסית של המחלה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בדיכאון מג'ורי קליני.

סוגי תרופות

בעבר, התרופות האנטי- דיכאוניות היו מקבוצה הנקראת מעכבי MAO. תרופות אלה גרמו לעיכוב העבודה של אנזימים במח שתפקידם לפרק את הנוירוטרנסמיטור סרטונין, ובכך להעלות את כמותו במח. נמצא שדיכאון קשור לרמות נמוכות של סרטונין.

תרופות אלה היו יעילות, אך יצרו ריבוי של תופעות לוואי קשות, שגרמו למטופלים רבים לחדול מלקחת אותן. הסיכון הגדול ביותר של התרופות היה מינון יתר- למעשה, אנשים יכלו להתאבד באמצעות נטילת מנת יתר של התרופות נוגדות הדיכאון.

תרופה אחרת מהדור הישן של תרופות אנטי דיכאוניות היא רמרון, שעיקר פעולתה הוא שחרור מוגבר של סרטונין ונוראדרנלין מתאי העצב. תרופות נוספות הינן דוקספין, סולפיריד ודסיפרמין.

בשנות השישים של המאה הקודמת יצאה תרופה ממשפחה חדשה. המשפחה, SSRI, פועלת על עיכוב הקליטה מחדש של הסרטונין בתא המח ששחרר אותו. על ידי כך גם ה-SSRI מעלה את כמות הסרטונין במח, אך תופעות הלוואי מצומצמות הרבה יותר. תרופה זו נקראה פרוזק, והיא הפכה ללהיט, התרופה של נשות הפרברים האמריקאיות. בהמשך יצאו לשוק תרופות נוספות מהדור החדש, שפעולתן דומה- זולופט, לוסטרל, פבוקסיל, ציפרמיל, ציפרלקס ועוד.

תרופה נוספת מהדור החדש, שאינה שייכת למשפחות SSRI ו-SNRI היא אפקסור, שפועלת על שלושת הנוירוטרנסמיטורים המרכזיים שאחראים על התמונה הקלינית של הפרעת הדיכאון.

יתרונות הטיפול התרופתי

כאמור, הטיפול התרופתי בדור החדש של התרופות נחשב ליעיל ובטוח. התרופות זולות יחסית (ונמצאות בסל הבריאות), הן נגישות (על ידי מרשם מפסיכיאטר או מרופא משפחה), והסטיגמה בצידן הולכת ויורדת. הטיפול התרופתי מאפשר חזרה מהירה יחסית לתפקוד, שיפור התחושות ומצב הרוח, ושיפור האינטראקציות החברתיות. כאשר הטיפול התרופתי מלווה גם בטיפול פסיכולוגי, השפעתם הכוללת של הטיפולים היא הגבוהה ביותר, כפי שנמצא במחקרים.

חסרונות הטיפול התרופתי

למרות יתרונותיו, הטיפול התרופתי הוא עדיין תרופה שהאדם נעשה תלוי בה בשביל לשמר את מצב רוחו. ללא תמיכה פסיכולוגית, תלות זו יכולה להיות פרמננטית. בנוסף, יש להתייחס ברצינות לתופעות הלוואי של התרופות.

בדרך כלל התופעות קלות וחולפות מאליהן לאחר תקופה קצרה. אך לעיתים התרופות עשויות לגרום ליובש בפה, לירידה בחשק המיני, ואפילו לעלייה במחשבות הדיכאוניות והאובדניות. על כן בכל מקרה יש לקחת את התרופות תחת השגחה ופיקוח רפואי. במידת הצורך, יש להחליף את התרופה על מנת להגיע להתאמה מרבית.

יש לציין, שלתרופות נוגדות הדיכאון לוקח תקופה של שבועיים עד חודש עד שמגיעים למלוא ההשפעה החיובית. לכן, החולה צריך להיאזר בסבלנות (לעיתים מספר פעמים, עד שנמצאת התרופה והמינון הנכונים), עד להקלה במצבו.