בתוך משפחת הפרעות החרדה, קיימת קבוצה מיוחדת- קבוצת הפרעות הדחק. המייחד את הקבוצה הזו, היא שהטריגר לפריצתה של ההפרעה ידוע ומוכר, בדרך כלל גם לחולה וגם לסביבתו.
הפרעות הדחק נובעות מקיומו של אירוע טראומטי בהיסטוריה של החולה. ההפרעה המוכרת יותר במשפחה זו היא PTSD- הפרעת דחק פוסט טראומטית. הפרעת דחק אקוטית היא למעשה "גשר" איבחוני- על מנת לאבחן PTSD יש לעקוב אחר קיומם של הסימפטומים הפוסט טראומטיים במשך חודש לפחות. במשך החודש הזה, הסימפטומים יאובחנו כהפרעת דחק אקוטית.
אם הסימפטומים יחלפו תוך חודש, האבחנה תישאר על כנה. אם הסימפטומים ממשיכים, תוחלף האבחנה להפרעת דחק פוסט טראומטית מלאה. מכאן, שהסימפטומים של שתי ההפרעות זהים, וההבדל נובע ממשכם.
התנאי הבסיסי- טראומה
אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעת דחק אקוטית הם אנשים שחוו טראומה. טראומה היא כל אירוע בו האדם היה בסכנת חיים, או בסכנה ממשית לשלמותו הגופנית או הנפשית, או שהיה עד לסכנה כזו שהתרגשה על מישהו קרוב אליו.
אירוע טראומטי גורם לפרט לחוות אימה, פחד עז ותחושה של חוסר אונים במהלכו. מגוון האירועים שיכולים להחוות כטראומה הוא אינסופי. החל במלחמות, אסונות טבע, תאונות דרכים וכלה בהפלה או אונס. כל אדם חווה באופן שונה את האירועים, ויתכן שאירוע שיחווה כטראומה אצל אחד, יעבור בקלות יחסית אצל חברו.
סימפטומים של הפרעת דחק אקוטית
אצל האנשים שחוו טראומה, ואינם מצליחים להתגבר עליה באופן טבעי, מופיעים מגוון של סימפטומים:
1. סימפטומים חודרניים: הטראומה חוזרת אל הנפגע באופן בלתי נשלט בכל מיני דרכים- סיוטי לילה, מחשבות טורדניות במשך היום, ופלאשבקים. החודרנות גורמת גם לעוררות יתר- עליה בדופק, בלחץ הדם, הזעה ורעד- בעצם כל התגובות הגופניות האופייניות למצב סכנה (בו הגוף מכין את עצמו להלחם או לברוח), בעוד שבפועל הסכנה כבר חלפה.
2. סימפטומים הימנעותיים: נפגעי טראומה עושים מאמצים גדולים כדי להימנע מכל דבר שמזכיר להם את הטראומה, ולרע המזל, כמעט כל דבר מזכיר את הטראומה. הם נמנעים מלהגיע למקום האירוע, לבוא במגע עם אנשים שמזכירים את האירוע, לשמוע קולות ועוד. לעיתים ההימנעות מגבילה את פעילותם באופן משמעותי מאוד.
3. סימפטומים דיסוציאטיביים: תחושה של ניתוק, העדר תחושה, והשטחה של החוויות הרגשיות. הכל נחווה כסתמי. הפרט נעשה פחות מודע למתרחש בסביבתו, הוא עשוי לדווח שהוא חש שנמצא בתוך חלום. לעיתים ישנה גם תחושה של דה-פרסונליזציה, כאילו שהאדם צופה בעצמו מבחוץ, מנותק מהחוויה. דיסוציאציה יכולה להתבטא גם באמנזיה דיסוציאטיבית, כלומר שכחה סלקטיבית של פרטים משמעותיים מהאירוע הטראומטי (תופעה בעייתית ביותר כאשר הנפגע נאלץ להעיד בבית המשפט, ואינו זוכר פרטים מהותיים).
טיפול בהפרעת דחק אקוטית
כאמור, הפרעת דחק אקוטית שאינה חולפת תוך חודש הופכת ל-PTSD. כדאי מאוד לטפל בנפגעי טראומה סמוך ככל האפשר להתרחשות הטראומה, על מנת למנוע התפתחות של ההפרעה, פגיעה בחיים הנורמאליים וכאב רב לאדם. ככל שהטיפול מוגש מהר יותר, כך הסיכוי להתאושש מהטראומה גדול יותר.
לעיתים יש מקום לשימוש בתרופות נוגדות חרדה, או בתרופות הרגעה כדי לעזור לנפגע להתמודד עם הקושי.
קיימות מגוון שיטות לטיפול בטראומה, כאשר המשותף לכולן הוא הניסיון לעבד (בדרך זו או אחרת) את האירוע הטראומטי בתוך מסגרת טיפולית בטוחה ותומכת.
טיפול בגישה דינמית בדרך כלל מתאים יותר לטיפול בטראומות ישנות (PTSD, ולא הפרעת דחק אקוטית). בטיפול בטראומה חדשה, נעשה שימוש בדרך כלל בשיטות המתבססות על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, ושיטות ספציפיות כמו חשיפה ממושכת (PE) או EMDR.
