דיכאון הוא אחת מהפרעות הנפוצות ביותר בעולם המערבי המודרני. הרבה אנשים חווים תקופות בהן הם מרגישים עצובים, ירודים, שאין להם תקווה, ואין להם חשק לעשות כלום.
בדרך כלל תחושות אלה עוברות באופן ספונטני לאחר זמן מה. אך במקרים אחרים, התחושות ממשיכות ומלוות את הפרט לאורך זמן רב, ובעוצמה כזו שאין הוא מסוגל לתפקד באופן נורמאלי בתחומים שונים של החיים. הוא לא מוצא הנאה בחייו, הוא חסר אנרגיה, ולא מסוגל להנות מכלום.
כדי להעניק את הטיפול הטוב ביותר, חשוב קודם כל להגיע לאבחנה נכונה של המצב ממנו סובל האדם. כאשר מאובחן דיכאון, ובאופן ספציפי יותר סוג הדיכאון (דיכאון קל, דיכאון מג'ורי, דיסטימיה, דיכאון לאחר פיטורין, דיכאון עונתי, דיכאון שלאחר לידה, דיכאון בגיל המעבר או דיכאון פסיכוטי), זוהי המדרגה הראשונה באפשרות להתאים לחולה טיפול מקיף ומתאים, שיאפשר לו ככל האפשר חזרה לתפקוד נורמאלי.
שיטות אבחון
באופן כללי, ניתן לדבר על שני סוגים של אבחונים לדיכאון. בפרקטיקה, נעשה שימוש בעיקר באבחון קליני המסתמך על ההגדרות של המדריכים הפסיכיאטרים כמו ה-DSM-IV האמריקאי או ה- ICD-10. המדריכים מגדירים שורה של סימפטומים שעל המטופל לדווח עליהם, או שעל הקלינאי לצפות בהם, על מנת להגיע לאבחנה של ההפרעה. לעומת זאת, קיימים גם כלי אבחון נוספים המורכבים מסדרה של שאלונים. בכלי אבחון אלה נעשה שימוש בעיקר בתחום המחקר, אך לעיתים קלינאים משתמשים בהם גם לאבחון קליני לצורך מתן טיפול.
אבחון על פי מגדירים פסיכיאטרים
המגדירים הפסיכיאטרים מתבססים על סימפטומים כמה שיותר אובייקטיבים. אם אדם עונה על מספיק תסמינים של דיכאון, ניתן לאבחון אותו כדיכאוני. על מנת לבחון את קיומם של הסימפטומים, עורך הפסיכיאטר ראיון קליני, בו הוא שואל את המטופל שאלות ומנסה לאסוף מידע על התנהלותו, התנהגותו, תחושותיו, הרגליו וכד'.
במידת האפשר, הקלינאי יאסוף מידע גם מקרובי משפחתו של המטופל, שביכולתם להעיד, לעיתים באופן אובייקטיבי יותר, על מצבו הנוכחי של החולה. על סמך המידע שאוסף הקלינאי, הוא בוחן את עמידתו בקריטריונים הנדרשים לאבחון דיכאון. בנוסף, על הקלינאי לשלול אפשרות של הפרעות אחרות, שאינן דיכאון (אבחנה מבדלת).
יש לציין, שאי- עמידה בכל הקריטריונים הנדרשים לאבחון אינה אומרת בהכרח שאדם לא יאובחן כסובל מדיכאון, ולא יטופל בהתאם. זוהי הסיבה שמומחה עורך את האבחון, כדי שיוכל גם להתרשם ממצבו של המטופל ומצרכיו.
אבחון בשאלונים
כאמור, האבחון בשאלונים נעשה בעיקר בתחום המחקר, על מנת להשוות רמות דיכאון לפני ואחרי טיפול או בשלבי חיים שונים של הנבדקים. עם זאת, לעיתים נעשה שימוש בשאלונים על מנת לאתר מצבי דיכאון בקרב אוכלוסייה גדולה (למשל, בקופות החולים מעבירים שאלוני דיכאון לנשים בהריון, על מנת לבצע איתור מוקדם של דיכאון או חשש לדיכאון שלאחר לידה), וגם כדי לבדוק יעילות של טיפול במטופל ספציפי.
קיימים מספר שאלונים לבחינת דיכאון, אך המפורסם והשמיש ביותר הוא שאלון הדיכאון של בק (Beck). שאלון זה תורגם לשפות רבות, ונעשה בו שימוש בכל העולם. הנבדק מקבל שאלון בן 20 שאלות רבות ברירה, הוא מתבקש לסמן בכל שאלה את התשובה שמשקפת בצורה המדויקת ביותר את מה שהרגיש בשבוע האחרון. הרעיון הוא לקבל תמונה לגבי מצבו הנוכחי של המטופל, ולא לעשות הערכה כללית של כל מהלך חייו.
השאלות מתייחסות לתחושות סובייקטיביות של הנשאל (כגון האם מרגיש עצוב, האם מרגיש מיואש, האם מרגיש כשלון או אשמה, אכזבה וכד', האם מצליח להנות מדברים), למחשבות שמעסיקות אותו (האם יש מחשבות אובדניות, האם מצליח להתרכז כרגיל, האם מצליח לקבל החלטות), להתנהגויות שמאפיינות אותו בשבוע האחרון (התפרצויות זעם, הבעת עניין באנשים אחרים, דפוסי שינה, תחושת עייפות, דפוסי אכילה, עניין במין) ולדימוי העצמי שלו (האם מרגיש שנראה טוב, האם מרגיש רע, האם מרגיש קומפוטנטי כרגיל, האם מרגיש טוב עם משקלו). החוקר מסכם את סך הנקודות שצבר הנחקר, ועל פי הסכום מאבחן האם קיים דיכאון, ומהי רמתו.
