בשנת 1973 נכנס שודד לסניף בנק "קרדיט בנק" שעיר שטוקהולם שבשבדיה. השוד הסתבך, והשודד מצא את עצמו מסתגר עם ארבע בני ערובה בתוך כספת צרה בסניף.
חמישה ימים וחצי נמשך משבר בני הערובה, עד שנכנסו כוחות של משטרה וחילצו את הנצורים. בני הערובה, הועברו לבדיקות ולטיפול רפואי, והופגשו גם עם צוותים של בריאות הנפש. כולם ציפו לשמוע מבני הערובה על החוויה הקשה במהלך השוד. כולם ציפו להכרת תודה לכוחות החילוץ שהצילו אותם. כולם ציפו לשמוע דברים קשים ואיומים על השודד שהכניס אותם למצב הקשה הזה.
למרבה ההפתעה, כל הדברים הללו לא קרו. בני הערובה שחולצו הביעו רגשות הפוכים לגמרי ממה שציפו. במקום לכעוס על החוטף ולהאשים אותו במה שעולל להם, הם דווקא כעסו על המחלצים, האשימו אותם והביעו כלפיהם ביקורת.
האירוע הזה הוביל לסדרה של מחקרים על מצבם הנפשי של בני ערובה שחולצו ושרדו. החוקרים גילו שהנחטפים בבנק בשבדיה לא היו היחידים אשר פיתחו מערכת של הזדהות עם החוטף שלהם. התופעה קיבלה את השם "תסמונת שטוקהולם", על שם העיר בה אירע המקרה.
תסמינים של תסמונת שטוקהולם
אנשים הלוקים בתסמונת שטוקהולם הם אנשים שחוו טראומה שנוצרה על ידי אדם אחר, או אנשים אחרים. בדרך כלל מתוארים אירועים של חטיפה, שבי או בני ערובה, אך למעשה יכול להיות גם מצב של התעללות מתמשכת, ניצול או פגיעה אחרת.
אך למרבה הפתעה, במהלך הסיטואציה, או לאחר החילוץ ממנה, האדם מבטא תחושות של הזדהות וקרבה לחוטף או לפוגע. ההזדהות עשויה להיות ברמות שונות, החל מפיתוח של אמפתיה והבנה של החוטף ומניעיו, ועד להזדהות מוחלטת עם המניעים והכוחות הנפשיים שגרמו לחוטף לעשות את שעשה. בהיסטוריה קיימים מקרים אפילו של אנשים שהצטרפו כחברים במליציה שחטפה אותם, מתוך הזדהות מוחלטת עם מטרותיו ויעדיו של התוקף.
ההזדהות עם התוקף יכולה להתבטא בעימות מול מי שמתעמת עם התוקף, כמו למשל המחלצים.
המסלול הנפשי המעצב את תסמונת שטוקהולם
איך קורה שאדם שנמצא בסיטואציה כל כך קשה, מתחיל להזדהות עם האדם התוקף, ששם אותו במצב הזה? הנפש שלנו היא גוף מסתגל, והיא מוצאת בכל רגע נתון את הדרך היעילה ביותר כדי לחוש בטחון ושליטה. ההזדהות עם התוקף היא למעשה מנגנון הגנה שמופעל כדי לשרוד, פיזית ונפשית, את הסיטואציה.
האדם מבין שאם ישתף פעולה עם החוטף הסיכוי שלו לשרוד עולה. כדי לשתף פעולה, הוא עשוי להתחיל להסביר לעצמו למה בעצם כוונותיו ומטרותיו של התוקף טובות ונכונות. עדיף לו להאמין בכך, מאשר לחוש את חוסר השליטה שבפעולה הנוגדת את רצונותיו ועקרונותיו.
החטוף מבין גם שאם יהיה מבצע חילוץ הוא עלול להיפגע- מהמחלצים (בטעות), או מהחוטף (בכוונה). פעולת חילוץ אפשרית הופכת, אם כן, לאיום ממשי על החטוף, כמו על החוטף. זהו מקור נוסף להזדהות עימו.
יש לציין, שהסיכוי להופעת התסמונת עולה ככל שהחוויה הטראומטית ממושכת יותר. זאת משום שבמהלך הזמן, החטוף מכיר את החוטף כאדם – הוא מכיר חלק מתכונותיו החיוביות, הוא לומד להבין את האידיאולוגיה או הכוונות שמאחורי מעשיו. מכיוון שאין לו מישהו אחר לחלוק איתו את מחשבותיו ותחושותיו, החוטף הופך לדמות המשמעותית ביותר בחייו, וההזדהות איתו ועם האידיאולוגיה שלו הופכים לדרך האפשרית היחידה להיות ביחסים בינאישיים, שהם דבר כה חשוב.
איך מטפלים בתסמונת שטוקהולם?
הטיפול בתסמונת שטוקהולם הוא קשה ובעייתי, בעיקר משום שהלוקים בה מרגישים הזדהות, ולא מבינים שמדובר במנגנון הגנה. זה כואב במיוחד כאשר החטוף מנתק קשר עם חייו הקודמים, או נמנע מלשוב אליהם.
ראו גם:
תסמונת מינכהאוזן
