פחד קהל הוא מצב בו אדם חושש מסיטואציה בה עליו לעמוד בפני קהל. ברוב המקרים, החרדה מתעוררת כאשר הפרט הוא המרכז של הסיטואציה, כלומר כשהוא עומד על במה לצורך הופעה, הרצאה וכד'.
במקרים קיצוניים יותר, פחד הקהל מתעורר בכל פעם שהפרט נמצא בתוך קהל של אנשים (למשל באירוע חברתי או מסיבה), והוא עלול למצוא את עצמו מדבר מול יותר מאדם אחד (למשל, אם קבוצה של אנשים מתחילה לשוחח ופונים אליו בשאלה שעליו לענות עליה בפני הקבוצה).
פחד קהל הוא תופעה שקיימת על רצף. בקצה אחד של הרצף, אנשים שהם כמעט אדישים לעמידה לפני קהל. למרות האדישות, יש שיטענו שאין אדם שאינו מגיב פיזית ורגשית לסיטואציה בה הוא במרכז הבמה. אפילו אנשים שמורגלים בעמידה על במה, כמו זמרים או מרצים מנוסים מדווחים לפעמים שיש להם פחד קהל, ובכל זאת הם אוהבים את ההתרגשות ומתפקדים היטב.
בקצה השני של הרצף, ישנם אנשים שעצם המחשבה על סיטואציה בה יצטרכו לדבר בפרהסיה, אפילו באקראי, מלחיצה אותם וגורמת לעליה ברמת החרדה. אצל אנשים אלה, חרדת הבמה גורמת לפגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי בתחומים תעסוקתיים, לימודיים וחברתיים. הוא מגביל אותם בבחירת מקצוע, פעילויות, פנאי ואפילו בנוכחות במקומות מסויימים. בטווח אפשר למצוא אנשים שפשוט נמנעים בצורה זו או אחרת מהצורך לעמוד מול קהל או לדבר בפרהסיה, ברמות שונות של פגיעה בתפקוד.
סימפטומים
הפרעות חרדה מתבטאות בארבעה סוגים של סימפטומים: קוגניטיביים, רגשיים, פיזיולוגיים והתנהגותיים. נסקור להלן את ביטוי הסימפטומים הללו בחרדת קהל.
- סימפטומים קוגניטיביים: פחד הקהל מלווה במחשבות שרובן עוסקות באינטראקציה שבין הערך או הדימוי העצמי לבין פידבקים מהסביבה. מול קהל, האדם נעשה מודע הרבה יותר לעצמו – לאיך הוא נראה, לאיך הוא נשמע, לדברים שהוא אומר. השאלה מנוסחת בצורת "מה חושבים עלי?" האם אני אטרקטיבי? האם אני מעניין? האם אני מדבר שטויות? קוגניציות אלה הן נורמטיביות, אך נעשות פתלוגיות ומעוררות חרדה כאשר הן אובססיביות, וכאשר התשובות אליהן נוטות להיות שליליות – "אני נראה מגוחך", "בטח כולם צוחקים עלי" וכד'.
- סימפטומים רגשיים: פחד קהל יוצר תחושות סובייקטיביות של חרדה, וכן עשוי לעורר תגובות רגשיות נוספות כמו כעס, תחושות אשמה, ירידה בערך העצמי ואפילו דיכאון. כמובן, שככל שפחד הקהל משפיע יותר על חיי היומיום והבחירות שהאדם עושה בחייו, כך עולה הסיכוי שהשפעתו על הרגשות תהיה גדולה.
- סימפטומים פיזיולוגיים: בסיטואציה מול קהל, מתעוררת המערכת הפיזיולוגיות הסימפטטית, שתפקידה להכין את הגוף למצב של לחימה או בריחה במצב של סכנה. המערכת מפרשת את סימני החרדה כסכנה, ולכן מתחילה לעבוד וגורמת לסימנים פיזיולוגיים כגון רעד, הזעת יתר, האצת קצב הלב, השטחת הנשימה, הפסקת פעולתם של מנגנונים לא נחוצים (כמו מערכת העיכול) וכד'. בשנים האחרונות ישנה הכרה בכך שהמערכת הסימפטטית יכולה לנקוט בדרך התמודדות נוספת- קפאון, כך שהאדם עומד משותק ולא מצליח להגיב כלל מול הסכנה.
- סימפטומים התנהגותיים: הסימפטום העיקרי הוא של המנעות. האדם עושה כל שביכולתו כדי להמנע ממצבים בהם יאלץ לעמוד מול קהל ולחוש את החרדה מציפה אותו.
טיפול בפחד קהל
ראשית, יש לציין שברוב המקרים אנשים הסובלים מפחד קהל לא מקבלים טיפול. אצל רוב האנשים חרדת הקהל היא ברמה שמאפשרת להם תפקוד נורמאלי, תוך המנעות מסיטואציות מאוד מסויימות שקל להמנע מהן (לא לעלות על במה). אך כאשר פחד הקהל קיצוני יותר, או מגביל את האדם דווקא בתחומי התעסוקה שמעניינים אותו (למשל, אדם שרוצה להיות חוקר באוניברסיטה, ומחוייב גם לשאת הרצאות בפני סטודנטים), יש מקום לטיפול.
הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי מתמקד בעיקר בטיפול נקודתי בזמן בו מתעוררת החרדה. תרופות כמו וואבן או ואליום משמשות להרגעה והורדת המתח בזמן אמת. כאשר חרדת הקהל נרחבת יותר, יש מקום גם לטיפול בנוגדי חרדה כלליים מקבוצת SSRI.
